בשנת 1977 נחתם בין משרד האוצר לבין המוסד לביטוח לאומי הסכם שבמהותו נועד לייתן הטבות סוציאליות בדמות גמלת ניידות לאוכלוסיית הנכים המתקשים בניידותם.
מוגבל בניידות הינו תושב ישראל הנמצא בישראל, שמלאו לו 3 שנים ולא יותר מגיל הפרישה הקבוע בחוק לגבי גברים, אשר ועדה רפואית קבעה את אחוז מוגבלותו בניידות עקב ליקויים בגפיים התחתונות, לפי רשימת ליקויים מוגדרת. בתנאים מסוימים זכאי המוגבל בניידות להמשך ההטבות בניידות גם לאחר גיל הפרישה הקבוע בחוק.

חובתם של רופאים ושל מוסדות רפואיים לבצע רישומים רפואיים בזמן אמת ולשמור על רישומים אלה, הוכרה בפסיקת בתי המשפט. החובה מעוגנת בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996, על פיו חלה חובה על המטפל טיפול רפואי לתעד, בין היתר, “מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל”. תיעוד זה יש בו חשיבות רבה הן לצורך המשך טיפולים במטופל בעתיד, הן על מנת ליתן למטופל אפשרות לדעת, כפי שהוא זכאי לדעת, את מצבו הרפואי ואת הטיפול הרפואי שניתן לו, והן כראיה, אם תידרש, לאופי ולפרטי הטיפול שקיבל המטופל.

עפ”י החוק, ישולם מענק חד-פעמי לנכה שהגיש את תביעתו לראשונה לאחר 1.1.96 וועדה רפואית קבעה לו דרגת נכות של 10%-19% לצמיתות. קצין התגמולים רשאי לשלם מלוא המענק רק לאחר שנקבעו אחוזי הנכות לצמיתות, ולא הוגש ערעור לוועדה רפואית עליונה בתוך 45 הימים הקבועים לכך. היה והוגש ערעור – ישולם המענק רק לאחר קבלת החלטת ועדה רפואית עליונה. היה ונקבעו אחוזי נכות זמניים –תשולם מקדמה בגובה של תגמול בסיסי של 10% נכות במכפלה של מספר החודשים, עד לתאריך הוועדה הרפואית החוזרת. המקדמה הינה חלק מהמענק המלא.

ע”א 1326/07 ליאור המר נ’ פרופ’ עמי עמית – דיון שאוחד לשם הכרעה בשאלות העקרוניות הנוגעות לסוגיה המוכרת כעילת התביעה בגין “הולדה בעוולה”. סוגיה המתעוררת מקום בו נושא אדם מוגבלות מולדת כלשהי, ונטען כי התנהגות זהירה של הנתבעים – בדרך-כלל הגורמים הרפואיים שטיפלו באם ההרה – הייתה מונעת כליל את הולדתו. שתי עילות תביעה נפרדות עשויות לבוא בעקבות ההתנהגות הרשלנית: עילתם של ההורים ועילתו של הילד עצמו.

ע”א 6992/09 לזר נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה – ערעור שעניינו תביעת רשלנות רפואית בלידה. ביום 31.5.86 הגיעה מערערת 2 לבית חולים הדסה עין כרם (להלן: בית החולים) ללדת את ילדה השני. הלידה החלה כלידה רגילה, אך לאחר יציאת ראש הוולד, נתקעו כתפיו (להלן: פרע כתפיים) ולבסוף חולץ מבטן אמו על ידי המיילדות, אשר קודם לכן, ומשנוכחו לדעת כי מדובר בפרע כתפיים, ניסו להזעיק רופא. מיד לאחר הלידה אובחן מערער 1 (להלן: המערער) כסובל מתסמונת פרע כתפיים. התביעה לא נסבה על הנזק מושא התסמונת אלא על הנזק הנוירולוגי ממנו סובל המערער. בימ”ש קמא דחה את התביעה ומכאן הערעור.

הפסיקה הכירה בפגיעה באוטונומיה כראש נזק בר פיצוי. בעבר, נפסקו סכומי פיצוי נמוכים בגין ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה. ברם, לא מכבר נקבע על ידי בימ”ש זה כי בשלה העת לפסיקת סכומי פיצוי משמעותיים, שישקפו את עוצמת הפגיעה באוטונומיה. סכום הפיצוי שנפסק במסגרת פסה”ד הראשון, בסך 150,000 ₪ אינו סכום של מה בכך עבור רכיב נזק זה. עם זאת צוין, כי הנטייה בפסיקה עתה היא לפצות בסכומים גבוהים יותר ברכיב זה.

על-פי ההנחיות שהיו מקובלות בעת לידתה של המערערת, כאשר הערכת המשקל של העובר נמוכה מ-4 ק”ג הרי שאין לנקוט, אך בשל משקלם המוערך, כל פעולות מנע מיוחדות ביחס לסיבוך “פרע כתפיים”. כאשר הערכת המשקל של העובר מעל 4500 גר’ מומלץ לערוך ניתוח קיסרי עקב הסיכון לפרע כתפיים, וכאשר הערכת המשקל היא בין 4000 גר’ ל-4500 גר’ בהתקיים גורמי סיכון נוספים המהווים מעיין “אינדיקטורים מחזקים”, יש מקום לנקוט צעד מנע כגון תגבור חדר הלידה ואף לשקול עריכתו של ניתוח קיסרי.

ע”א 11035/07 שירותי בריאות כללית נגד שגיב אביטן – ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של ביהמ”ש המחוזי בירושלים, לפיו נפסק פיצוי בסך של 1,515,015 ש”ח לטובת המשיב בגין רשלנות רפואית של רופאי המערערת, באבחון גידול שהתגלה בראשו של המשיב, בשל אי הפניית המשיב לרופא נוירולוג או לבדיקת הדמייה במועד. השגות הצדדים בערעור מעוררות שאלות בשלושה מישורים עיקריים. המישור הראשון עוסק בשאלת התרשלות המערערת ואחריותה לנזקי המשיב. המישור השני עוסק במידת היקפה של אחריות זו, ואילו המישור השלישי ענינו שאלות באשר לשיעור הנכות הרפואית וגובה הפיצוי לו זכאי המשיב בגין ראשי הנזק השונים.

רקע: המערערת עברה ניתוח משולב של כריתת רחם והרמת שלפוחית השתן. בעקבות הניתוח נוצרו למערערת הידבקויות ניכרות של המעי הדק שגרמו לחסימת מעיים ונקבעה לה נכות צמיתה. אין חולק כי בשום שלב עובר לניתוח לא הוזהרה המערערת כי קיימת סכנה להידבקויות במעי ולחסימת מעיים. בתביעה שהגישה המערערת, היא טענה כי המשיבים התרשלו באופן הטיפול בה. בנוסף הלינה המערערת על כך שהניתוח בוצע ללא הסכמה מדעת כנדרש על פי חוק זכויות החולה. ביהמ”ש המחוזי דחה את התביעה ומכאן ערעור זה. בראשית הדיון (בערעור דנן) נדחו טענות המערערת בנוגע לרשלנות בטיפול, והדיון התמקד בטענה המרכזית כי הניתוח בוצע ללא הסכמה מדעת, זאת כיוון שלא יידעו את המערערת, בטרם הניתוח לגבי הסיכון להידבקויות ולחסימת מעיים כתוצאה מן הניתוח.

ביהמ”ש קבע כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם, ומציין כי הדבר בא לידי ביטוי במספר היבטים: אי קיום רישום רפואי מסודר המתעד את התפתחות כאבי הראש, משכם, עוצמתם ומיקומם המדויק; העובדה כי לא נעשה רישום מדוייק בצירוף לעובדה כי התובעת טופלה ע”י שני רופאים הובילה לתוצאה כי בפני הנתבע 2, שטיפל בתובעת בביקורה ה-4, לאחר 3 ביקורים בה טופלה ע”י הנתבעת 1, לא הייתה התמונה העובדתית המלאה. בנוסף, הנתבע 2 לא יזם ברור על התפתחות כאבי הראש, וכל זאת הוביל לכך שהנתבע 2 לא יכול היה לקבל החלטות שקולות ונאותות, וכן לא יכול היה לייחס למיקום החריג של כאב הראש את משמעותו האמיתית. לקריאת עיקרי פסק הדין….