אחריות עירייה מכוח עוולת הרשלנות לנזקי גוף שנגרמו בחוף ים

בית המשפט המחוזי בתל- אביב, בת”א 2993/99 אהרון בן שטרית נ’ מאיר הרוש ואח’ דן, בין השאר, בסוגיית אחריות עירייה מכוח עוולת הרשלנות כלפי ניזוקים אשר נפגעו במקרקעין שהם בחזקתה ובשליטתה. התובע הגיש בתיק זה תובענה כנגד הנתבעים, בה עתר לחייבם לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מפגיעה בו על-ידי סוסים רכובים, בחוף ימה של נתניה. התובע אשר הינו תושב נתניה נפגע בעת ריצה ספורטיבית על חוף הים, ביום חורפי, מפגיעת סוסים רכובים. התאונה ארעה בחוף ים, המצוי בשטח שיפוט עירית נתניה ומכאן שעיריית נתניה הייתה אחת הנתבעות בתיק זה.

על מנת להוכיח אחריות עירייה מכוח עוולת הרשלנות נקבע כי יש להוכיח שלושה פרמטרים: קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק, הפרת אותה חובה בהתרשלות וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם.  

מהי חובת הזהירות המושגית הנדרשת? נקבע כי חובת הזהירות המושגית של רשות מקומית, כלפי ניזוקים אשר נפגעו במקרקעין שהם בחזקתה ובשליטתה נובעת, בין היתר, מכך שהחזקת המקרקעין יוצרת זיקה וקשר, שעניינם שליטה ופיקוח על המקרקעין, בין בעל השליטה לבין המבקרים בו.  יודגש. חובת הזהירות המושגית בין המחזיק במקרקעין לבין מי שניזוק בעת שהותו במקרקעין, קיימת, בין שהנזק נגרם כתוצאה מפגם במקרקעין עצמם, ובין שהוא תוצאת התנהגות רשלנית או עבריינית של צד שלישי, ובלבד, שהתנהגות זו הינה צפויה, וניתן היה לנקוט באמצעים למנעה.

מקור נוסף לחובת הזהירות של העיריה כלפי מי שניזוק בשפת הים שבשטח שיפוטה, ניתן למצוא גם, בסעיף 249 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: ” פקודת העיריות”), המפרט את סמכויות העירייה, ולפיו, לעירייה סמכות כללית: “לעשות בדרך כלל, כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה, בריאות הציבור והביטחון בו”.

מקור נוסף לחובת הזהירות של העירייה, הראוי לציון והרלוונטי למקרה שנדון בתביעה זו, ניתן למצוא גם מכוח חוק רישוי עסקים וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ”ה-1995 (להלן: ” צו רישוי עסקים”) (פרט 3.2א’ ו-3.2ז’ לתוספת לצו רישוי עסקים, לפיו, גידולם, אחזקתם, טיפולם והובלתם של בעלי חיים, הנם עסק טעון רישוי), בשילוב עם סעיף 241 לפקודת העיריות (המצוי בסימן ב’ לפקודה, שכותרתו “חובותיה של עירייה”), הקובעים את סמכויות הפיקוח וההסדרה של העיריה, בכל הנוגע לעסקים בתחומה העלולים להזיק לבריאות הציבור, או להיות מקור סכנה לציבור. כך, עסק המשכיר סוסים לרכיבה כבמקרה הנדון, עלול להיות מקור סכנה לציבור ועל כן, הוא טעון, כאמור, רישוי, ומכאן, שקמה לעירייה חובה לפקח על חוות הסוסים שבשטחה ועל אופן התנהלותן, ואם אינה עושה כן, עליה לצפות כי הדבר עלול לגרום נזק.

חובת הזהירות של העיריה כלפי מי שנמצא בשפת הים, הנובעת מהיותה מחזיקת מקרקעין, כמו גם מחובתה מכוח פקודת העיריות, לשמור על בריאות הציבור ובטחונו, ומחובתה מכוח חוק רישוי עסקים, לפקח על עסקים טעוני רישוי, משמעה, כי על העיריה לנקוט באמצעי זהירות כנגד מפגעים, המסכנים את בריאותו ושלמות גופו של כל אדם הנמצא בשפת הים, כגון: זכוכיות, ברזלים חלודים וכל מכשול אחר המצוי על שפת הים, כמו גם, הבערת אש באופן בלתי מבוקר, ועוד כהנה וכהנה סכנות פוטנציאליות, לרבות, סוסים היוצאים עם רוכביהם מחוות סוסים, הפועלת באופן בלתי מבוקר וללא רישיון עסק, לדהירה בשפת הים. כל אלה יוצרים סיכון בלתי סביר, אשר לעירייה חובה למנעו. עצם קיומה של החובה, איננו תלוי בעונת השנה, ואף איננו תלוי בסוג החוף – בין מוכרז ובין אם לאו. שכן, בני אדם פוקדים את חופי הים גם בחודשי החורף, וחובבי הספורט, נוהגים להלך או לרוץ גם בחופים שאינם מוכרזים, וגם כלפיהם מוטלת על העיריה חובה, למנוע נזקים צפויים.

מהי חובת הזהירות הקונקרטית הנדרשת? קיומה של חובת זהירות מושגית, הינו תנאי הכרחי לקביעת אחריות עירייה, אך אין הוא תנאי מספיק. על מנת לבסס אחריות עירייה, יש להוכיח גם חובת זהירות קונקרטית. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, יש לשאול, האם חבה העיריה חובת זהירות כלפי התובע, שרץ על שפת הים ריצה ספורטיבית ביום חורפי, בגין הנזק שנגרם לו מפגיעת הסוסים, אשר יצאו עם רוכביהם הבלתי מנוסים, מחוות סוסים, שפעלה ללא רשיון עסק. כבוד השופטת קבעה כי חובה כזו אכן קיימת, בין אם התובע נפגע בחוף רחצה מוכרז ובין אם נפגע בחוף רחצה שאינו מוכרז, ועל אף שהתובע נפגע בחודשי החורף (ההבדל בין חוף מוכרז לחוף שאינו מוכרז, ובין חודשי החורף לבין עונת הרחצה, עשוי להשפיע על היקף החובה ועל תוכנה, אך לא על עצם קיומה), ובלבד, שהייתה לעירייה יכולת וחובה לצפות, את הנזק שנגרם לתובע.

מכאן עולה, שהעירייה יכולה הייתה ואף היה עליה לצפות, כי המפגש בין סוסים על רוכביהם לבין בני אדם הרצים על חוף הים, עלול להסתיים באסון (כפי שאמנם ארע בפועל) וכי הדבר עלול אף להתרחש בחודשי החורף. על מנת לצאת ידי חובתה, היה על העיריה לנקוט באמצעי זהירות למניעת הנזק. אין פירוש הדבר, כי על העיריה היה למנוע את הנזק בכל מחיר, ואף אין פירוש הדבר, כי היה עליה לנקוט באותם אמצעי זהירות, בהם נקטה בחודשי הקיץ. אכן, מחוץ לעונת הרחצה, תוחלת הנזק העלול להיגרם לבני אדם כתוצאה מסוסים דוהרים בשפת הים, נמוכה באופן משמעותי מזו שבעונת הרחצה. מעובדה זו נובע, כי בחודשי החורף, די לעירייה לנקוט באמצעי זהירות מופחתים. כך, אם בעונת הרחצה על העיריה להציב פקח בכל אחד מן החופים שבתחומה, אולי אף בחופים שאינם מוכרזים, במשך שעות רבות בכל יום; להציב מחסומים שימנעו גישת סוסים לחוף; להציב שילוט, האוסר על כניסת בעלי חיים לחוף הים; כמו גם להזהיר את הציבור, בתקשורת או בכל דרך אחרת, מפני הסכנה האורבת לו מרוכבי הסוסים, ולאכוף ביתר שאת את חוק רישוי עסקים לגבי חוות סוסים, הרי מחוץ לעונת הרחצה, תצא העיריה ידי חובתה, גם אם תציב מספר קטן יותר של פקחים (יתכן שדי אפילו בפקח אחד), אשר יסיירו בין החופים, בצירוף שילוט ברור על שפת הים, המזהיר רוכבי סוסים, כי הרכיבה על שפת הים אסורה (או לחלופין, כאמור, המזהיר את בני האדם המגיעים לחופים, כי הרכיבה על סוסים מותרת בחוף הים בעונה זו של השנה).

מהו הקשר הסיבתי הנדרש? אשר לקשר הסיבתי. יש להניח, כי לו הייתה העיריה נוקטת אמצעי זהירות כלשהם למניעת גישתם של רוכבי סוסים לשפת הים, ובמיוחד, לו הייתה אוכפת את חוק רישוי העסקים לגבי חוות הסוסים, ממנה יצאו הרוכבים רכובים על סוסים, היה ניתן למנוע את הנזק. כמו כן, לו הייתה העיריה נוקטת באמצעי זהירות כאמור, או אוכפת את חוק רישוי עסקים, לגבי חוות הסוסים ממנה יצאו הרוכבים, היה בכך כדי ליצור מציאות כוללת, במסגרתה סביר יותר להניח כי רוכבי הסוסים לא היו פועלים כפי שפעלו. גם בכך די, כדי לקיים את הקשר הסיבתי הנדרש.

בסיכום דבר, נקבע כי בנסיבות אלו, חבה העיריה כלפי התובע בגין עוולת הרשלנות. לכן, מצא בית המשפט מקום לחייב את העירייה בפיצוי נזקיו של התובע בשיעור של 20%, כששאר הנזק, בניכוי אשם תורם של התובע בשיעור של 20%, הושת על הנתבעים האחרים.

היה ונגרמו לך נזקי גוף בשטח שיפוט של עירייה  הנך מוזמן להתייעץ עם עורך דין אילן זריהן: לחץ כאן 

ניתן לקרוא גם:

ביטוח לאומי – תביעת נכות כללית

הזיקה בין תאונות עבודה לפעילות נופש ורווחה