התיישנות תביעות הולדה בעוולה, עד מתי לתבוע?

התיישנות תביעות הולדה בעוולה הינה סוגיה מורכבת שבית המשפט העליון טרם קבע בה מסמרות חד משמעיות. בפסק דין המר, שניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים החליט בית המשפט העליון לחרוג מהלכת זייצוב וביטל את תביעת היילוד בעילה של “חיים בעוולה”, בקובעו שעילת התביעה תיוותר בידי ההורים בלבד בעילה של “הולדה בעוולה”, באופן שבמסגרת תביעה זו יהיו ההורים רשאים לתבוע את נזקיהם הם כניזוקים ישירים לרבות פיצוי בגין נזקי היילוד וההוצאות הכספיות הכרוכות בגידולו, הן בקטנותו והן בבגרותו.

היות ובמסגרת הלכת המר בוטלה זכות התביעה של היילוד, ונותרה רק זכות התביעה של הוריו, הרי שעל פי חוק ההתיישנות, רשאים לכאורה ההורים להגיש את התובענה בעילה של “הולדה בעוולה” תוך שבע שנים ממועד לידת הקטין. מצב זה משנה בתכלית השינוי את המצב המשפטי שהיה קיים עד כה, על פיו נהגו היילודים להגיש את תביעתם עד 25 שנים ממועד הולדתם, ועילת התביעה של ההורים הייתה כמיטיבים בלבד, שכן הדין לא הכיר בזכותם העצמאית של ההורים להגיש תביעה בעילה נזיקית, כנפגעים ישירים בשל לידת הילד הפגוע, דבר שכיום אפשרי בהתאם להלכת המר, ולמעשה זו הדרך היחידה הפתוחה בפניהם כדי לתבוע את נזקי היילוד ונזקיהם הם, הן כמיטיבים והן כנפגעים ישירים ממעשה העוולה, אשר בגינו נולד ילדם הפגוע.

נוכח השינוי בהלכה הנוהגת, נשאלת השאלה, מה דינן של תביעות אשר הוגשו על ידי הורי קטין, בעילה של “הולדה בעוולה”, בחלוף שבע שנים ממועד לידת הקטין? וכן, כיצד יש לחשב את תקופת ההתיישנות בהתאם לפסק הדין המר, באופן שלא תיפגע זכות התביעה של ההורים? השאלות נדונו על ידי כבוד השופטת דליה גנות, נשיאת בית המשפט המחוזי תל אביב, בהחלטה שניתנה על ידה בת”א 24016-02-12 רוני נתנאי (קטין) ואח’ נגד בית חולים הדסה עין כרם ואח’. כבוד השופטת גנות קבעה שבהתאם להלכת המר, למעשה, לא השתנתה מהות זכות התביעה שעמדה לרשות היילודים, ומה שהשתנה הוא העברת זכות התביעה מהיילודים להוריהם, כאשר בית המשפט העליון שב ומדגיש את דאגתו למילוי כל צרכי היילוד המוגבל, ומוודא שהוא יזכה למלוא הפיצוי לו הוא ראוי בגין הולדתו בעוולה. במילים אחרות העקרונות שהותוו בפסק דין זייצוב נותרו על כנם, ועיקרם: דאגה כנה ואמיתית לצרכי היילוד והשתת עלות התשלום על המעוול, ועל כן ברור מאליו שבית המשפט העליון לא התכוון לקפח את היילודים ולמנוע מהם פיצוי, בשל הסתמכותם על ההלכה שנהגה עד כה, על פיה רשאי היה היילוד להגיש את תביעתו עד הגיעו לגיל 25.

עוד מדגישה כבוד השופטת גנות כי הלכת זייצוב נהגה במקומותינו במשך 25 שנה ולא ניתן להתעלם מקיומה, כאילו מעולם לא נהגה, באופן הגורם נזק לתובעים ש”כל פשעם” הוא שנהגו בהתאם להלכה הנוהגת. אין ספק שלא זאת הייתה כוונתו של בית המשפט העליון כאשר שינה את הלכת זייצוב והחליפה בהלכת המר קרי, זכות הפיצוי של היילודים ושל הוריהם נותרה כפי שהייתה, ואף הורחבה, אלא שזכות התביעה ניטלה מהיילודים והועברה באופן בלעדי להוריהם, כלומר מנגנון הפיצוי וחיוב המעוולים בפיצוי הניזוקים נותרו על כנם; הדבר היחיד שהשתנה הוא ביטול זכותם של היילודים לתבוע את הפיצוי וייחוד זכותם של ההורים לעשות כן.

לעניין חישוב תקופת ההתיישנות מדגישה כבוד השופטת גנות כי בהתאם לחוק ההתיישנות יש למנות את מרוץ ההתיישנות מיום הולדת העילה. כאשר מדובר היה בתביעות של יילודים בהתאם להלכת זייצוב, ברור היה שמועד הולדת העילה היה, לכל המאוחר, מועד הולדת הילד המוגבל. משהועברה זכות התביעה להורים, בהתאם להלכת המר, יש לדעת השופטת גנות לקבוע, כי מועד הולדת עילת התביעה של ההורים הוא מועד מתן פסק הדין בעניין המר, שכן קודם לשינוי ההלכה, לא היו ההורים בעלי זכות תביעה קונקרטית וממילא לא היו רשאים להגיש את התביעה. כך או כך יש לזכור, כי גם תביעת ההורים בעילה של “הולדה בעוולה” נועדה לפצות בעקיפין את היילודים הצפויים לשאת בהוצאות רבות ועודפות בשל מצבם הרפואי, וניתוק שאלת ההתיישנות מעובדה זו, הינו מלאכותי ועלול להיות בעוכריהם של יילודים אלו, דבר שאיש אינו חפץ בו, והוא אף לא עולה מהלכת המר. כבוד השופטת גנות מציינת כי נהפוך הוא, בפסק הדין המר הקפיד בית המשפט העליון לשמור על זכויותיהם של היילודים שנולדו בעוולה תוך הדגשה כי העקרונות לפיצויים לא השתנו, וזהו הגיונה של ההלכה. כבוד השופטת גנות ציינה כי איננה משוכנעת שהסיפא לפסק דין המר המתייחסת לתקופת המעבר, מכוונת דווקא לשאלת ההתיישנות, ויתכן בהחלט שהיא מכוונת דווקא למניעת כפל דיונים. מכל מקום כבר במועד מתן פסק הדין בעניין המר נתנו השופטים רובינשטיין ונאור את דעתם לבעייתיות העלולה להיווצר בשאלת ההתיישנות, וברור לחלוטין שבית המשפט לא חפץ לשלול את זכות התביעה מהורים מסוימים, ועל כן נשארה למעשה שאלת ההתיישנות של תביעות ההורים בצריך עיון,  תוך הבעת בטחון שהערכאות המבררות ידעו לפתור את הבעיות שיתעוררו , אם יתעוררו.

כאמור, בסיכום דבר, עד להינתן פסיקה חד משמעית על ידי ערכאת העליון בעניין מועד ההתיישנות בתביעות הולדה בעוולה, החלטתה של כבוד השופטת גנות מאפשרת הנמקה אפשרית כנגד טענת התיישנות תביעות הולדה בעוולה שהוגשו ו/או יוגשו בחלוף שבע שנים מהולדת הקטין הפגוע ואשר, לכאורה, עומדות בפני דחיה נוכח הגשתן בחלוף תקופת ההתיישנות. החלטת כבוד השופטת גנות מציבה רף התיישנות להגשת תביעות הולדה בעוולה של עד שבע שנים ממועד מתן פסק דין המר.

ניתן לקרוא גם:

המועד האחרון להגשת תביעות הולדה בעוולה

הסטטוס המשפטי של תביעות הולדה וחיים בעוולה – הלכת המר

מדריך להגשת תביעת רשלנות רפואית