רשלנות רפואית באבחון אירוע מוחי בשל מינון יתר של קומדין

ע”א 7766/08 מרים מיכאלי נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות – המערערת אושפזה עקב כאבים בחזה ודופק לא סדיר, וטופלה, בין היתר, בתרופה נוגדת קרישה (קומדין). במהלך אשפוזה לקתה המערערת באירוע מוחי שהותירהּ, כנטען, משותקת בגפיים הימניים. לטענת המערערת, האירוע המוחי נגרם עקב דימום שמקורו במינון יתר של קומדין. לטענת המשיבה, האירוע המוחי נגרם עקב קריש דם. הערעור הוא על פסק-דינו של ביהמ”ש המחוזי, במסגרתו נדחתה תביעת המערערת לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב הטיפול הרפואי הרשלני שקיבלה. ביהמ”ש המחוזי בחן את הרישום בתיק הרפואי של המערערת, ומצא כי קיימים בו חסרים וליקויים חמורים. לפיכך קבע כי יש להעביר את נטל השכנוע לכתפי המשיבה, אך מצא כי היא הרימה נטל זה.

ביהמ”ש העליון קיבל את הערעור בקובעו: ריבוי הליקויים שנפלו ברישומי ביה”ח וטיבם, מעורר תמיהות רבות שלא באו על פתרונן חרף ניסיונות המשיבה להציע הסברים שונים לליקויים. במצב דברים זה, נראה כי הרישום בתיק נוהל למצער באופן רשלני ומבלי שניתנה תשומת הלב הראויה לצורך לתעד באופן מדויק ואמין את מצבו הרפואי של המטופל. ניהול הרישום באופן זה הביא ליצירת פגמים רבים שניתן לזהות (כגון אי התאמה בין מסמכים שונים, מחיקות בלתי מוסברות והיעדר התאמה בין נתוניה ומצבה של המערערת לבין הרישום), ואולם אין לשלול את האפשרות שנפלו פגמים גם במסמכים אחרים, אף שאלה לא הותירו “עקבות” נראים לעין. משכך, טיב הרישום כולו מוטל בספק, באופן הפוגם ביכולתה של המערערת להוכיח את תביעתה מתוכו, ויש הצדקה להעביר את נטל השכנוע אל כתפי המשיבה ביחס לכל העובדות שניתן היה להוכיחן מתוך התיק, אילו הרישום בו היה אמין ומלא.

משכך, בצדק העביר ביהמ”ש המחוזי את נטל השכנוע לגבי כל יסודות התביעה. לליקויים כה רבים וחריגים בהיקפם עשויה להיות נפקות גם ביחס להתקיימות חזקת “הדבר מעיד על עצמו”, ובפרט ביחס להתקיימות התנאי השלישי. אכן, אין בהכרח די בהיעדר רישום על מנת להקים מסקנה כי נסיבות האירוע מתיישבות יותר עם קיומה של רשלנות. עם זאת, היעדר רישום ותיעוד מהווה נסיבה הפועלת לרעת הנתבע. במקרים מסוימים עשויים הליקויים והחסרים ברישום להיות כה חריגים בהיקפם, עד שהיכולת ללמוד מהרישום על שאירע בפועל אינה גדולה מכפי שהייתה במצב של היעדר רישום מוחלט. כך במקרה הנדון, בו מדובר בחסר ראייתי אולטימטיבי וקיצוני, אשר אינו מאפשר להניח לטובת המשיבה ולו פרט עובדתי אחד. במצב דברים זה, גם נטל ההוכחה המוטל על המשיבה הוא מוחלט.

השאלה הראשונה הצריכה הכרעה היא אם האירוע המוחי נגרם עקב אוטם שמקורו בקריש דם, או שהוא נגרם עקב דימום. צילום ה-C.T שנערך למערערת ביום האירוע חסר, ועל-כן לא ניתן להתרשם ממנו באופן ישיר. פענוח הצילום, שנשמר, מורה כי “איזור של אטימות פחת טמפורלי מימין. אין רואים סימני דמם”. מספר הזיהוי שרשום על מסמך זה אינו מספר תעודת הזהות של המערערת. יתרה מכך, האירוע המוחי שעברה המערערת היה בצד השמאלי של המוח. הסברי המשיבה בעניין זה אינם משכנעים, ובהתחשב גם בניהול המרושל של הרישומים בכללותם, לא ניתן לקבוע כי בדיקת ה-C.T אכן שייכת למערערת. בלעדיה, לא ניתן לקבוע כי האירוע המוחי נגרם עקב קריש דם. הצדדים אינם חלוקים על כך שבמקרה שבו מתרחש אירוע מוחי בעת שהמטופל מקבל תרופות נוגדות קרישה, יש לבצע בדיקת C.T על-מנת לשלול אפשרות של דימום. משלא עלה בידי המשיבה להראות כי בדיקה כזו אכן בוצעה למערערת, או מה היו תוצאותיה אם בוצעה, הרי שהנטל להוכיח כי האירוע נגרם עקב קריש דם דווקא, מוטל לפתחה של המשיבה – ובנטל זה לא עמדה.

בהנחה שהאירוע המוחי נגרם עקב דימום, השאלה השנייה הצריכה הכרעה היא אם מקור הדימום במינון יתר של קומדין. מינון הקומדין המתאים נקבע לפי תוצאות בדיקות PT ו-PTT. במקרה הנדון, הערכים המספריים של בדיקות ה-PT, בהיעדר יחידת מידה (שניות? אחוזים?), נעדרים משמעות של ממש. יש לקבוע כי למערערת נגרם נזק ראייתי ביחס ליכולתה להוכיח כי מינון הקומדין שניתן לה לא היה מתאים, ונטל השכנוע לעניין זה עובר לכתפי המשיבה. הצדדים חלוקים גם בשאלה מהו המינון שניתן למערערת בפועל. לאור הליקויים הרבים שנמצאו במסמכים השונים, ספק רב אם ניתן לייחס משקל למינון הקומדין שנרשם בגיליונות הסיעוד. עם זאת, אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן אפילו נניח כי המינון שניתן למערערת בפועל עמד על 2.5 מ”ג ולא 5, המשיבה לא הוכיחה כי מינון זה התאים למצב של המערערת. סיכומו של דבר, המשיבה לא הרימה את הנטל להוכיח כי לא התרשלה בטיפול במערערת או כי התרשלותה לא גרמה לנזק. אין לקבל את טענת המשיבה כי נגרם לה נזק ראייתי בשל אופן ניהול התיק ע”י המערערת.

דוקטרינת הנזק הראייתי טרם הוכרה בפסיקה בהקשר של מועד הגשת התביעה, והמשיבה לא העמידה בטיעוניה בסיס מספק לעשות כן במסגרת תיק זה. נוסף על כך, אפילו בהנחה שחובת המשיבה לשמור את צילומי ה- C.T מוגבלת ל-10 שנים (ויודגש כי ביהמ”ש המחוזי דחה טענה זו), הרי שהמשיבה הייתה מודעת לקיומה של התביעה נגדה, והיה בכוחה לשמור את הצילומים אף לאחר מכן. גם ביחס לפגיעה ביכולתה להעיד את חברי הצוות הרפואי – לא העמידה המשיבה תשתית עובדתית מוחשית.

נגרם לך נזק בגלל רשלנות רפואית באבחון? הרופא התרשל?

לתאום פגישת ייעוץ עם עו”ד אילן זריהן, ללא כל התחייבות. צור קשר: לחץ כאן

ניתן לקרוא גם:

רשלנות רפואית באבחון שבץ מוחי  – האם עילה לתביעת רשלנות רפואית?