רשלנות רפואית בניתוח לייזר בעיניים לתיקון קוצר ראיה

ע”א 522/04 מרכז לייזר לניתוחי קרנית בע”מ נגד מחמד דיראוי – ערעור על פסק-דינו של ביהמ”ש המחוזי שקיבל את תביעת המשיב שאיבד את כושר ראייתו בעין שמאל בעקבות ניתוח לייזר לתיקון קוצר ראייה גבוה שבוצע בו אצל המערערת. הדיון נסב אודות השאלה האם הוכחה זיקה סיבתית בין הניתוח שבוצע בקרנית לבין הדימום שאירע ברשתית ושגרם לעיוורון. כן נדונה שאלת ההסכמה מדעת של המשיב אשר חתם על טופס הסכמה לניתוח, בלא לקראו.

ביהמ”ש העליון דחה את הערעור ופסק כי: במקרה דנן, עצם סמיכות הזמנים בין הניתוח בעינו השמאלית של המשיב לבין הנזק שנגרם לכושר הראייה באותה עין, היא עצמה עשויה לרמז על קיומו של קשר סיבתי בין השניים. על פניו, קשה לייחס את השתלשלות העניינים לצירוף מקרים בלבד. יש לפעמים, שעצם קרות הנזק, באופן שבו ארע, מקים הנחה לכאורית בדבר קיומה של התרשלות. מבחינה סטטיסטית גרידא, הסיכוי שאדם צעיר בעל קוצר ראייה יפתח דימום בלתי-תלוי, דווקא בתוך התקופה של מספר שבועות לאחר הניתוח, הוא נמוך. ספק רב אם די בנתון זה, כשלעצמו, כדי להקים חבות בנזיקין; אך בהצטרפו לראיות נוספות, הוא עשוי להיות בעל משקל, ולתמוך במסקנה כי מכלול הראיות יש בו כדי לשכנע את ביהמ”ש בנכונות גרסת התובע. מבחינת המחקר, קיימת עמימות לגבי השלכות הניתוח במקרים של קוצר ראייה גבוה, ובנסיבות אלה, לא ניתן ליתן את מלוא המשקל לעמדת המומחים, שלפיה הדעה המקובלת היא שאין קשר סיבתי בין ניתוח לייזר לבין דימומים ברשתית. בנוסף, לאור קביעת ביהמ”ש המחוזי כי המערערת ביצעה מאות ניתוחים מן הסוג הנדון ועל אף זאת לא הציגה נתונים סטטיסטיים התומכים בעמדתה, המסקנה המתבקשת היא שאין להתערב בקביעה כי הוכח יסוד הקשר הסיבתי בין הניתוח לבין הנזק שנגרם לעין.

ביהמ”ש העליון מותיר בצריך עיון את השאלה האם עצם הבחירה לבצע את הניתוח באדם בעל קוצר ראייה כה גבוה היתה נגועה בהתרשלות. חובת הרופא לקבל את הסכמתו של המטופל – הסכמה מדעת – לטיפול מקפלת בתוכה את הצורך למסור לו את המידע הדרוש לו, ובכלל זה – מידע על מהות הטיפול, על הסיכונים הכרוכים בו ועל הסיכויים הטמונים בו. המבחן למידע שחובה למסרו אינו הנוהג המקובל בקרב הרופאים, אלא צרכי המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על-פי קנה-מידה אובייקטיבי – על הרופא מוטל למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע. המבחן למסירת המידע הוא מהותי, והחתמת המטופל על טופס ההסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של הסכמה מדעת.

במקרה דנן, היקפה של חובת הגילוי היה רחב במיוחד: הניתוח שעבר המשיב היה ניתוח אלקטיבי, בעל אופי חדשני, שה- FDA האמריקני קבע כי אין לבצעו באנשים שקוצר ראייתם הוא בדרגה גבוהה כשל המשיב. המשיב עבר את הניתוח במסגרת פרטית. נסיבות אלה כולן משפיעות על חובת הגילוי. אף אם סברה המערערת שהניתוח אינו גורר סיכון של דימום, חובה היתה עליה, לכל הפחות, להעמיד את המשיב, עובר לביצוע הניתוח, על כך שהשלכות הניתוח במקרים של ליקוי ראייה חמור טרם נחקרו עד תום. די בעצם ביצוע הניתוח בלא גילוי הולם וקבלת הסכמה מדעת כדי להקים זכאות לפיצוי בגין עצם הפגיעה בכבודו של המטופל ובאוטונומיה שלו – פגיעה הנובעת מכך שבוצע בגופו טיפול בלא קבלת הסכמתו המושכלת. בנסיבות העניין, הוכח כי המשיב הפר את החובה לקבל את הסכמתו מדעת של המשיב, עובר לביצוע הניתוח, וכי המשיב לא היה מסכים לעבור את הניתוח אלמלא הופרה חובה זו. כן הוכח כי בעקבות הניתוח נגרם נזק לעינו של המשיב. מכאן שבדין נקבע כי המערערת חבה, מכוח עוולת הרשלנות, לפצות את המשיב על הנזק שנגרם לו. בנסיבות העניין, סכום הפיצויים הכולל שנפסק למשיב הוא סכום מתון ואין עילה לשנות ממנו.

נגרם לך נזק במהלך ניתוח? הרופא המנתח התרשל?

לתאום פגישת ייעוץ עם עו”ד אילן זריהן, ללא כל התחייבות. צור קשר: לחץ כאן

ניתן לקרוא גם:

מהן השיטות לביצוע ניתוח לייזר לתיקון קוצר ראייה? מהי רשלנות רפואית בניתוח שכזה?

מהי רשלנות רפואית בניתוח אלקטיבי?

רשלנות רפואית בניתוחים פלסטיים ואסתטיים