רשלנות רפואית בלידה – פרע כתפיים שיתוק על שם ארב

ביהמ”ש הרחיב בשאלת הקשר הסיבתי משפטי כאשר משקל העובר בפועל לא הצדיק נקיטת אמצעי זהירות, נוכח רשלנות רפואית בלידה עקב לידת יילוד עם פרע כתפיים שיתוק על שם ארב. 

ע”א 10094/07 פלונית ואח’ נגד בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס – ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של ביהמ”ש המחוזי בנצרת שדחה בלא מתן צו להוצאות את תביעת המערערים – הם המערערת 1 והוריה – וקבע כי הנזק שנגרם למערערת בלידתה לא נבע מרשלנות המשיב או הצוות הרפואי.

ערעורם של המערערים מופנה נגד דחיית התביעה ואילו הערעור שכנגד נסב על אי פסיקת צו להוצאות.

רקע: במהלך לידת המערערת 1 (להלן: המערערת) התרחשה תופעה הנקראת “פרע כתפיים”, שעיקרה חוסר יכולת ללדת את כתפי התינוק לאחר לידת הראש. היום סובלת המערערת משיתוק ע”ש Erb בזרועהּ, שיתוק אותו מייחסים המערערים לפרע הכתפיים. השאלה שלפנינו היא אם ניתן לייחס את נזקה של המערערת לרשלנות מצד בית החולים שבו נולדה (להלן: המשיב). לטענת המערערים, התנוססו בפניו של הצוות הרפואי בבית החולים שלושה דגלים אדומים, שאמורים היו לבשר על הבאות: ראשית, משקלה הגבוה של המערערת. שנית, החשד לקיומה של סכרת הריונית אצל היולדת. ושלישית, מכלול גורמי סיכון שהתקיימו במקרנו דוגמת גילה של היולדת ועברה הולדני. משכך, התחייבו צעדי מנע, שלא ננקטו: עריכת ניתוח קיסרי או היערכות מיוחדת של הצוות הרפואי במהלך הלידה ל”פרע כתפיים”.

ביהמ”ש העליון קיבל את הערעור ודחה את הערעור שכנגד, מהטעמים הבאים:
בענייננו, טענת ההתרשלות מבוססת על שילוב בין שלושה תמרורי אזהרה לבין שני צעדי מנע שלא ננקטו. ראוי לציין כי לצורך הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות די בהוכחתם של תמרור אזהרה אחד וצעד מנע אחד שלא ננקט. זאת, כמובן, בהתאם לסטנדרט הזהירות והטיפול הסביר הנדרש. כן ראוי להזכיר את כלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, כאשר החלטת הערכאה המבררת לבכר חוות דעת מומחה אחת על פני רעותה הינה חלק מהכלל האמור. זאת, במיוחד עת עסקינן בהעדפת מומחה שמונה על ידי ביהמ”ש . ברם, יש להבהיר כי סטנדרט הזהירות נקבע על ידי ביהמ”ש ולא על ידי המומחה.

במקרה דנן, קיומו של תמרור אזהרה לעניין הסכרת ההריונית נדחה בדין. מאידך, באשר לתמרור העצור הנוסף – קיומם של גורמי סיכון אחרים לסיבוך “פרע כתפיים” דוגמת גילה של היולדת ועברה הולדני – נראה כי על פני הדברים ביהמ”ש המחוזי לא העניק להם את המשקל הראוי. ברם, מאחר ועל מנת להכריע בערעור זה ממילא יש לשים את הדגש על משקלו של העובר שהוא האינדיקטור המרכזי לצפיית הסיבוך של “פרע כתפיים”, אין צורך להביע עמדה ביחס למשקלם העצמאי של גורמי הסיכון הנוספים, כגון גילה של היולדת ועברה הולדני. אם משקלו של העובר יהא גורם האמור לעורר חשד, כי אז עולה גם לפי דברי המומחה שהנתונים הנוספים מהווים סוג של סיוע וחיזוק. ואולם, במקרה דנא, לא קיים תיעוד לגבי הערכת משקלה של המערערת טרם הלידה. העדר הרישום גרם לכך שהמיילדת התמודדה לבדה עם הסיבוך הרפואי שנוצר.

מהן הפעולות שיש לבצע בהתאם להערכת המשקל שנצפית?  על-פי ההנחיות שהיו מקובלות בעת לידתה של המערערת, כאשר הערכת המשקל של העובר נמוכה מ-4 ק”ג הרי שאין לנקוט, אך בשל משקלם המוערך, כל פעולות מנע מיוחדות ביחס לסיבוך “פרע כתפיים”. כאשר הערכת המשקל של העובר מעל 4500 גר’ מומלץ לערוך ניתוח קיסרי עקב הסיכון לפרע כתפיים, וכאשר הערכת המשקל היא בין 4000 גר’ ל-4500 גר’ בהתקיים גורמי סיכון נוספים המהווים מעיין “אינדיקטורים מחזקים”, יש מקום לנקוט צעד מנע כגון תגבור חדר הלידה ואף לשקול עריכתו של ניתוח קיסרי.

בענייננו, כאמור, הערכת משקלה של המערערת טרם הלידה, באם נערכה, לא נרשמה על-ידי המשיב. עם זאת, ידוע כי משקלה האמיתי של המערערת, כפי שנמדד לאחר הלידה, היה 3965 גר’. עוד ידוע, כי טווח הסטייה המקובל של הערכת משקל ידנית טרם הלידה הוא כ-10% – לכאן או לכאן. בנסיבות אלו, ובהתבסס על דוקטרינת הנזק הראייתי הערכת משקלה הידנית של המערערת הייתה עשויה להשיק ל-4.5 ק”ג (אם היתה הערכת משקל זהה למשקל בפועל סביר כי הרופא היה מעגל זאת ל-4 ק”ג, ואם מדובר בסטיה של 10% כלפי מעלה, המשקל היה קרוב ל4.5 ק”ג). כלומר לכל הפחות המערערת שייכת לקבוצת העוברים שמשקלם נמצא בטווח הביניים שבין 4 ק”ג לבין 4.5 ק”ג. נתון זה, בהצטרף לנתונים הנוספים בדבר גילה של היולדת (כ- 37) ועברה הולדני מובילים למסקנה כי על ביה”ח היה לנקוט צעדי מנע לנוכח קיומם של גורמי סיכון משניים. אף אם נניח שההימנעות מעריכת ניתוח קיסרי הייתה סבירה בנסיבות העניין, רשלנות המשיב מצאה ביטויה בכך שצעד המנע השני – תגבור הצוות הרפואי בחדר הלידה במהלכה של הלידה – לא ננקט. היעדר הרישום כמוסבר לעיל הביא לכך שהצוות הרפואי, למעט המיילדת, לא היה נוכח בשלב הקריטי. העולה מן האמור הוא כי המשיב התרשל. זאת, לא על פי מבחן של “חוכמה לאחר מעשה”, אלא בהתחשב באמות המידה שנדרשו בזמן אמת. כתוצאה מההתרשלות התממש אותו הסיכון, שאמצעי זהירות היו אמורים למונעו. התוצאה היא כי בנסיבות מקרה זה ועל סמך הראיות שהוגשו, הוכחה חבותו של המשיב לנזקיה של המערערת. אי נקיטת אמצעי הזהירות על ידי המשיב גרמה מבחינה עובדתית ומשפטית לנזקי המערערת.

הגם שהצדדים לא התייחסו לעניין, נדמה כי המקרה מעלה שאלה מעניינת בסוגיית הקשר הסיבתי המשפטי בין הרשלנות לבין הנזק. זאת לאור העובדה שמשקלה של המערערת בפועל נמוך מ-4 ק”ג ודאי, אינו משיק לקו ה-4.5 ק”ג. משהתברר עתה כי המשקל בפועל אינו מחייב כשלעצמו נקיטת אמצעים – מדוע יש לומר כי קיים קשר סיבתי משפטי בין הנזק שנגרם לבין המשקל ה”אמיתי” של המערערת? שתי תשובות לשאלה זו. האחת, היא כי על סמך הנתונים כפי שהיו בפועל (משקל של כ-4 ק”ג) וכן נתונים מחזקים (גיל היולדת ועברה הולדני), היה על המשיב לנקוט צעדים שבהם לא נקט. אם כך, הנתונים העובדתיים האמורים משקפים את המצב בפועל ולא נוצר כל קושי בקביעת קיומו של קשר סיבתי משפטי – בהתאם לאמור לעיל. השנייה מתייחסת לקו לפיו רשלנות המשיב מהווה תולדה של הערכת משקל כוזבת. ביהמ”ש סבור כי הן בחינת המשפט המשווה, והן שיקולי מדיניות כלליים תומכים בקיומו של קשר סיבתי בהינתן הערכה כוזבת. על המשיב היה לפעול לפי המידע שהיה בידיו. בהיעדר דרך לשקול את התינוק בצורה מדויקת, הערכת המשקל הינה הקובעת. זאת, גם אם זו תתגלה כמוטעית וכל עוד מדובר בהערכה שאינה רשלנית. הזמן הקובע הוא המועד שהיה על המשיב לפעול. אין זה משנה אם התמונה התגלתה כאחרת בחלוף 7 שנים או 7 דקות. שהרי, לא ניתן לעצור את הליך הלידה ועל כן על הרופא לפעול על פי המידע שבידו בהתקיים מצב חירום או חשש למצב שכזה. המסקנה המתבקשת היא קיומו של קשר סיבתי, בין אם נבחן את העניין לפי גישת ההרתעה הכללית ובין אם לפי גישת הצדק המתקן.

נחשפת למקרה רשלנות רפואית? נגרם לילדך נזק? הצוות הרפואי התרשל? 

לתאום פגישת ייעוץ עם עו”ד אילן זריהן, ללא כל התחייבות. צור קשר: לחץ כאן

ניתן לקרוא גם:

שיתוק על שם ארב – אימתי רשלנות רפואית בלידה